פוסט אותו כתבתי לרגל יום העצמאות עבור בלוג שנועד לקדם את תכניה של אנציקלופדיה ynet.
מסיבות אנציקלופדיות שלא יעניינו אף אחד, יצא לי לעסוק בימים האחרונים, בפעם המי יודע כמה, בתהליך ההיסטורי אותו נהוג לכנות – הקמת מדינת ישראל. עניין שזימן לי עוד הזדמנות למשחק ההגיגני החביב עלי לפעמים – מציאת נקודת הכובד. שזה במילים יותר ארוכות הנסיון למצוא את הנקודה בזמן בתהליך היסטורי או ביוגרפיה אנושית, שאחריה דברים התגלגלו כפי שהתגלגלו. סביר להניח מן הסתם שמדובר בשעשוע מיותר למדי, אבל כשהחלון שלך במשרד צופה למסעדת פועלים לא מוצלחת ובית זונות, צריך להתמקד במשהו אני מניח.
לגופה של הקמת מדינה. את האייקון של טקס ההכרזה וחתימת המגילה כולם מכירים, אבל אותי דווקא סיקרן אירוע שהתרחש יומיים לפני זה. ב-12 במאי 1948 התקבצו 10 גברים לא ממש צעירים, בבית לא ממש גדול (בית קק"ל) ברחוב שפירא בתל אביב. על סדר היום של אותם עשרה, להלן חברי מנהלת העם (הדבר הכי קרוב לממשלה שהיה אז), עמד הצורך להחליט בעד או נגד ההצעה שהגישה ארה"ב לנסות ולהשיג שביתת נשק בין הישוב היהודי לערביי ארץ-ישראל. המשמעות בפועל הייתה האם להכריז על מדינה יהודית ב-15 במאי עם סיום המנדט או לדחות ולקוות לטוב.
כדי לנסות ולקבל החלטה מושכלת זומנו לחדר הישיבות כמה עדים מומחים: גולדה מאיר סיפרה להם על כישלון המו"מ עם המלך עבדאללה, משה שרת סיפר להם על ההתנגדות של ארה"ב להכרזה על מדינה ויגאל ידין פרש בפניהם את התוצאות העגומות הצפויות במקרה של מלחמה עם מדינות ערב (מספרית הסיכויים לא היו משהו בלשון המעטה), שנחשבה בצדק לבלתי נמנעת.
ניסיתי לדמיין את אותה חבורת אנשים יושבת ושומעת נבואות חורבן ומוות המוני ואז צריכה לקבל החלטה – להקים מדינה או לא להקים מדינה? איך שמסובבים את זה כל בחירה הכילה בפוטנציאל גזר דין מוות לדי הרבה אנשים (מה שבאמת קרה בסוף כידוע), שלא לומר ויתור על הפנטזיה הציונית של מדינה עצמאית, אולי לתמיד.
מדברים אצלנו לא פעם על מנהיגות ומה זה אומר בעצם להיות מנהיג. לטוב או לרע אותם רגעים הם בעיני הזיקוק הנקי של מנהיגות וליתר דיוק המנהיגות של אדם אחד – בן גוריון. למרות כל מה שנאמר עד לאותו לרגע, לאדם הנמוך עם השיער המוזר היו את הביצים מפלדה, להתנתק מהכל ולתת נאום סיכום שהטה את הכף:
"האם אנו רואים אפשרות ריאלית לעמוד בפני הפלישה? תשובתי היא: אם נוכל להגדיל כוח האדם המגוייס, על ידי תוספת גיוס בארץ ועליה מחו"ל, אם נרחיב את האימונים ונרבה הציוד – בחלקו על ידי ייצור שלנו בארץ ובחלק יותר גדול על ידי כך שנעביר לארץ מה שרכשנו בחו"ל, נוכל לעמוד וגם לנצח, ולא בלי אבידות והזדעזעויות קשות, ולכך יש להכשיר את היישוב". אחר כך היו עוד כמה מילים על העם, התקומה ועכשיו או לעולם לא. אבל חסכתי ממכם את זה.
בסוף הם גם הצביעו – שישה בעד הקמת מדינה, ארבעה נגד (בעד: דוד בן גוריון, אהרון ציזלינג, משה שרת (שרתוק), משה חיים שפירא, מרדכי בנטוב ופרץ ברנשטיין. נגד: פנחס רוזן, אליעזר קפלן, דוד רמז ובכור שלום שטרית). יומיים אחרי זה בנג'י הכריז על הקמת מדינה ב-17 דקות בערך באולם ברוטשילד. המלחמה באמת באה ואחוז אחד מהישוב היהודי מת בה, אבל המדינה נשארה.
האם זו היתה ההחלטה הנכונה? האם היתה אפשרות להקים מדינה מאוחר יותר ולמנוע את מלחמת העצמאות? האם היה צריך להקים מדינה בכלל? האופטימיים יגידו שכך או כך המדינה היתה קמה, כי הקמתה היתה למעשה תהליך בלתי נמנע. הפסימיים יכולים להיתלות בפלסטינאים בתור דוגמא לעם שהמנהיגים שלו קיבלו החלטות כל כך מוצלחות עד שהמדינה הבלתי נמנעת שלו קיימת על הנייר כבר 70 שנים.
האמת, אותי השאלות פחות מעניינות, מה שמסקרן זה הנכונות של אותם עשרה לקבל החלטה כל כך גורלית מול גל הלחצים ההיסטורי והדם שיישפך, בלי למצמץ. ואם להיות בנאליים לרגע, לטוב ולרע זה מה שמבדיל ביניהם לפוליטיקאים של היום.